תאונות דרכים – החזקות הממעטות

תאונות דרכים- החזקות הממעטות

מעשה הנעשה במתכוון

א.1. על פי הגדרת חוק הפיצויים "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", כלומר עסקינן בחזקה חלוטה השוללת את תחולת החוק על מעשי נזק מכוונים.

א.2. החזקה החלוטה הממעטת גוברת על ההגדרה הבסיסית וגם על החזקות המרבות (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט ברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532). תכליתה של החזקה הממעטת הזו, הינה להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. במקרה של נזק מכוון השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים (ע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001)). השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם (רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי לנפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (לא פורסם, 21.9.2009). את ה"כוונה" יש לפרש במובן הצר שהינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874, 877 (2002)).

א.3. ההלכה הפסוקה קבעה, כי נטל ההוכחה הנדרש להוכחת הכוונה לגרום לנזק אינו נטל הוכחה מיוחד, את הכוונה יש להוכיח על-פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות. ברם, בשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה הרגיל (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874, 877 (2002) וכן ע"א 8313/06 ג'יה  אברהם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.3.09)). כמו כן נקבע שדרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת (ראו רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי לנפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (לא פורסם, 21.9.2009),וכן אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 244 (מהדורה שלישית, 1999)).

א.4.   עוד נקבע בפסיקה, כי התאבדות של אדם באמצעות כלי רכב נכנסת בשערי החזקה הממעטת, לפיכך אין לו, או לתלוייו עילה לתביעה על פי חוק הפיצויים (ע"א 2199/99 לזר עיזבון המנוח נ' רשות הנמלים והרכבות פ"ד נו(1) 938). מפסיקת בית המשפט עולה, כי הטענה שהנפגע התאבד לא מתקבלת בקלות לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום יום (ע"א 1342/99 בנא נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.8.00); ע"א 8313/06 ג'יה  אברהם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.3.09)).

א.5.   סיוג שלילת הזכאות– כוונת המחוקק להבדיל בין נזק שהוא תוצאה ישירה מן המעשה המכוון לבין נזק שנגרם ע"י השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי דוג' אובדן שליטה על הרכב-למשל  כאשר הנהג נפגע מאבן (לא בשל פעולת איבה) ומאבד שליטה והרכב מתהפך-הנזק הנוסף נשאר בבחינת "תאונת דרכים" (אנגלרד בעמ' 86).

פעולת איבה

החוק שולל תחולה על "פגיעות איבה" ע"פ הגדרת "נפגע" בחוק. בהקשר זה נציין, כי פעולת איבה כוללת גם תאונות המתרחשות בשגגה.

פריקה וטעינה

ג.1. מקרי פריקה וטעינה אינם בבחינת שימוש ברכב מנועי. בהקשר זה נפסק, כי סגירת הדופן האחורית של ארגז משאית, אשר נפתחה קודם לכן לצורך ביצוע טעינה, נכנסת בשערי המיעוט (רע"א 7617/97 קרנית נ' אלשעאר, פ"ד נ"ה(1) 681). כן נפסק, כי כיסוי מטען הוא פעולת לוואי של טעינה הכלולה במיעוט שבחוק (רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381).

ג.2. כאשר קיים מצב לפיו ישנה התנגשות בין מקרה המיעוט של פריקה וטעינה לבין המצבים הכוללים במפורש בהגדרה של שימוש ברכב מנועי-יד האחרון על העליונה (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532). לשון אחר, אף כאשר עסקינן במאורע של פריקה וטעינה יש לבחון האם התקיימו במקרה זה דרכי שימוש גוברות, או שמא התקיימו החזקות המרבות – אלו משיבות את האירוע שהוצא מהגדרת השימוש אל תוך גדרה של ההגדרה הכוללת (ע"א 10157/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (לא פורסם, 29.6.10).

כך למשל, כניסה לרכב או יציאה ממנו למטרות של פריקה וטעינה, תוכר במסגרת חוק הפיצויים ותחולת החוק לא תשלל (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)). לעומת זאת, הסייג של 'ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו', כשהרכב עומד, מצוי בסיפא של ההגדרה מיד בהמשך לחזקה המרבה של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה מכאן, שבכל מקרה, סייג זה מתייחס בוודאי להוראת הריבוי האמורה, המופיעה בצמוד לו באותו חלק של ההגדרה, ולכן גובר עליה (רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614 (2003)).

ויודגש, כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר – כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו – גובר ה"שימוש" המוכר על החריג, והתאונה יכולה להיחשב "תאונת דרכים" על פי החוק. רק כאשר במהלך פריקה או טעינה של הרכב מתרחשת נפילה או הינתקות של חלק מהרכב, או של מטענו, חדל המקרה מלהיות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק  (השלמה להלכת אוסם, כפי הנקבע בע"א 10157/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (לא פורסם, 29.6.10)). 

ג.3.   פעולות הטעינה והפריקה טבען שהן כוללות מספר שלבים ואף פעולות לוואי. מקום בו פעולות הלוואי הן חלק אינטגרלי של פעולות הטעינה או הפריקה וקשורות עימן בקשר הדוק – יש לראות בהן, ברגיל, חלק מפעולת הטעינה או הפריקה (השוו: רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495).

ג.4.   כאשר נגרמה תאונה במהלך טעינה או פריקה של רכב עומד, נכנס הארוע בגדר החריג של טעינה או פריקה כאמור, גם כאשר הנפגע הוא עובר אורח ולא המשתמש ברכב עצמו (ע"א 10157/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (לא פורסם, 29.6.10).