רשלנות רפואית – אובדן סיכויי החלמה

רשלנות רפואית – אובדן סיכויי החלמה

1. דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" עניינה במצב דברים בו נפגע אדם על ידי גורם ניטראלי שאינו קשור לנתבע, ועל רקע פגיעה זו, מתרחשת רשלנות רפואית אשר מפחיתה מסיכויי ההחלמה. בנסיבות כאלו, כאשר מתקיימת "עמימות ראייתית" והתובע אינו יכול להוכיח את נזקו, היינו להוכיח כי היה מחלים אלמלא הרשלנות הרפואית, על פי מאזן ההסתברויות הרגיל, הכירה הפסיקה בראש נזק עצמאי של "אובדן סיכויי החלמה". במסגרת ראש נזק זה, נקבע הפיצוי על פי שיעור סיכויי ההחלמה שנשללו מהתובע עקב ההתרשלות הרפואית (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' יוסף פאתח, פ"ד מב(3) 312; ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704; ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(2) 38).

2. ודוק-על מנת לזכות בפיצוי בראש נזק זה, על הניזוק להוכיח במאזן ההסתברויות, כי ההתרשלות גרעה במידה כזאת או אחרת מסיכויי החלמתו. הפיצוי שניתן אינו על מלוא הנזק, אלא באחוז השווה לסיכויי ההחלמה שאבדו בגין ההתרשלות. על הניזוק להוכיח ככל הניתן את שיעור הסיכויים שאבדו (ע"א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 378; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723; ע"א 7469/03 בית חולים שערי צדק נ' זכריה כהן (לא פורסם)). למעשה, הדוקטרינה האמורה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או לא כלום", הואיל והיא מחייבת את הניזוק להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי המזיק גרם ברשלנותו לנזק מן הסוג של פגיעה בסיכויי ההחלמה [ראו: ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 703-704 (1999); ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן (לא פורסם, 17.4.05)]. לעניין זה אין הבדל "בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות. דהיינו, גם מקום בו הסיכוי שאבד הינו גבוה יותר מ-50%, לא יזכה הניזוק בפיצוי בגין מלוא נזקו הפיסי, כי אם באותו אחוז ממנו השווה לשיעור סיכויי ההחלמה שהוא איבד בגין התרשלותו של המזיק [ראו: ע"א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 378 (1995); ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723-724 (1995) ע"א 1892 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704, 718 (1997)].

3. במקרים בהם לא ניתן להביא תשתית ראייתית להוכחת שיעור הגריעה המדויק, הדבר ייקבע בדרך של אומדנה (ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נא(2) 704; ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים כללית, פ"ד נד(2) 38).

4. ביישום הדוקטרינה, נבחן את הדברים בשני שלבים: בשלב הראשון, שלב הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, על הניזוק להוכיח כי התרשלות הרופא, גרמה לגריעה מסיכויי ההחלמה. בשלב השני, שלב קביעת היקף האחריות לנזק, יש להעריך את שיעורה של אותה גריעה לצורך כך יש להעריך את סיכויי ההחלמה שהיו לניזוק עובר למועד ההתרשלות (ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אביפזוב (לא פורסם, 7.9.09)).

5. על מנת ליישם נכונה את שיטת החישוב של אובדן סיכויי החלמה, נמחיש את יישום הדוקטרינה בעזרת דוגמא על פי פס"ד קסלר (ע"א 44/08 שירותי בריאות כללית נ' קסלר (לא פורסם, 19.5.09). באותו מקרה הוכח, כי המערערת התרשלה בשל אי מתן תרופה (מסוג קומודין) למשיב. בית המשפט בחן את סוגיית הקשר הסיבתי במשקפי דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה: "משנקבע כי הסיכון שהמשיב ילקה באירוע מוחי כאשר הוא אינו נוטל קומדין הינו 10% ואילו הסיכון כי הוא ילקה באירוע מוחי כאשר הוא נוטל קומדין הינו 3%, הרי שלכאורה ההפרש בין שני נתונים אלו הוא שאמור לשקף את הגברת הסיכון שהביאה המערערת בכך שלא העניקה למשיב טיפול בקומדין. ולא היא.(ההדגשה אינה במקור) יש לזכור כי הסיכון לכך שהמשיב ילקה באירוע המוחי אכן התרחש במקרה דנן, כך שהמשיב משתייך הלכה למעשה לאותם 10% שלוקים באירוע מוחי. מכאן, שעבור המשיב עמד הסיכון ללקות באירוע מוחי, הלכה למעשה, על 100%. משכך, ובהתאמה, הרי ש-3% של סיכון ללקות באירוע מוחי אגב נטילת הקומדין מהווים עבור המשיב 30% סיכון (3/10 x 100). נזקו של המשיב בפועל, אם כן, הינו ההפרש שבין שני הנתונים האחרונים, דהיינו 70% הגברת סיכון [לשיטת חישוב זו ולקביעה כי היא אינה נוגדת את דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה כראש נזק ראו: עניין לוי הנ"ל, פסקה 11]. שיטת החישוב הנ"ל, אשר משקפת בצורה מדוייקת יותר את נזקו האמיתי של הניזוק, אף תואמת את העקרונות הכלליים של חישוב הנזק בדיני הנזיקין, לפיהם על בית המשפט לתת ביטוי, במסגרת חישוב זה, למציאות כהווייתה [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 366-367 (מהדורה חמישית, 2003)]. מכאן, שיש להעמיד את שיעור האחריות של המערערת לנזק שנגרם למשיב בשל הימנעות רופאיה מליתן לו טיפול בקומדין על 70%."

6. דוגמא נוספת לחישוב הנ"ל המופיעה בפס"ד אליעזר לוי:

   "ללא התרשלות – סיכויי החלמה 80% וסיכון לתמותה 20%.

   בשל ההתרשלות – סיכויי החלמה 60% וסיכון לתמותה 40%.

   כלומר – הסיכון לתמותה לאחר ההתרשלות עמד על 40%. 20% מתוכו נגרמו בשל ההתרשלות. לפיכך, ביודענו כי הסיכון לתמותה אכן התממש ובמלים אחרות, ביודענו כי המנוחה השתייכה לאותם 40% שלא החלימו, קיים סיכוי סטטיסטי של 50% (20/40) שהמנוחה נפטרה בשל ההתרשלות. גישה זו אף תואמת את העקרונות הכלליים הנוהגים בדיני הנזיקין ולפיהם אל לו לבית המשפט להתעלם מן המציאות כהווייתה ומהשפעתה על חישוב הנזק" (ע"א 4975/05 לוי נ' מור (לא פורסם, 20.03.2008)).