מחט נמצאה בבטנה של חולה ובית החולים הכחיש שהתרשל

מחט נמצא בבטנה של החולה ובית החולים הכחיש שהתרשל – ת.א 3352-03-08 (שלום נצרת)

פלונית עברה 3 ניתוחים בבתי חולים שבבעלות המדינה. בשנת 2002 עברה ניתוח קיסרי (שלישי במספר). בשנת 2004 עברה ניתוח לשחרור עצב כלוא בצידה השמאלי של הצלקת הניתוחית בבטנה. בשנת 2008 עברה פלונית ניתוח להוצאת מחט מצידה הימני של הצלקת. לטענת פלונית, לאחר הניתוח הקיסרי שעברה היא התלוננה על כאבים עזים בבטנה שהמשיכו לתקופה ארוכה. בדיקות הדמיה שנעשו לאורך תקופה ארוכה לא אבחנו בעיה ובשנת 2004 היא עברה ניתוח חוקר באזור הצלקת ואותר עצב כלוא בצלקת ששוחרר והוסר. עם זאת הכאבים לא חלפו ובדיקת אלטרסאונד שבוצעה הדגימה גוף זר בצלקת הניתוחית מצד ימין המתאים למחט. המחט הוצאה במהלך הניתוח השלישי בשנת 2008. לטענת פלונית, המחט נשכחה בטעות על ידי מי מהמנתחים במסגרת הניתוחים הראשון או השני ומשכך, יש אחריות מלאה למדינה לפצותה על מלוא נזקיה.

בתי החולים הכחישו את טענת הרשלנות. נטען, כי בדיקות הדמיה לאחר הניתוח הראשון לא הצביעו על שום גוף זר בגופה של פלונית ומשכך, לא ייתכן שהמחט נשכחה בבטנה לאחר הניתוח הראשון. בנוסף, נטען, כי הניתוח השני היה מצידה השמאלי של הצלקת בעוד שהמחט שהוצאה בניתוח השלישי הייתה מצידה הימני של הצלקת ומשכך, לא ייתכן שהמחט האמורה נשכחה אף במהלך הניתוח השני.

בית המשפט קובע, כי אכן מדובר במקרה בו התשתית הראייתית הינה בעייתית וקשה לדעת היכן ומתי נשכחה המחט בבטנה של פלונית. עם זאת, בית המשפט מוצא לנכון להעביר את נטל הראיה מכתפי פלונית אל כתפי הנתבעת. בית המשפט מסביר, כי הנתבעת לא הציגה בפניו דו"ח ספירות של כלי הניתוח ששימשו את הצוות הרפואי בזמן הניתוח השני. חסר ראייתי שכזה מצדיק את העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת. בנוסף, בית המשפט עושה שימוש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע, כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

נקבע, כי בעניין זה מתקיימים כל דרישות הסעיף שעה שפלונית לא יכולה הייתה לדעת מה הסיבה שגרמה לכך שנשכחה מחט בבטנה וכי המחט הייתה בשליטה מלאה של בתי החולים. עוד נקבע, כי סביר יותר שבתי החולים לא נקטו זהירות סבירה מאשר להפך בנסיבות העניין.

בית המשפט מוסיף, כי לאחר שהנטל עבר לכתפי הנתבעת לא עלה בידה להוכיח, כי לא התרשלה ומשכך, מחייב את המדינה כבעלת בתי החולים לפצות את פלונית בסך של 128,000 ₪.

 

גלילה למעלה