הגבלת זכאותם של נפגעים בתאונות דרכים

הגבלת זכאותם של נפגעים בתאונות דרכים – סעיף 7 לחוק

1. במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת הביטוח או מקרנית. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505, 522; רע"א 460/91 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עיזבון המנוחה רחל בוסקילה ז"ל, פ"ד מו(4) 476). לא למותר לציין, כי במקרה כזה, זכותו של נפגע לתבוע את נזקיו על-פי עילה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה נפגעת (סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים). כך קבעה אף הפסיקה, כי למשוללי זכאות תביעה מכוח הפלת"ד נותרת זכאות תביעה לפי פקודת הנזיקין (ע"א 5773/95 נבולסי  נ' אבומנה, פ"ד נג (5) 542; ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח (4) 543).

2. ההלכה הפסוקה קבעה, כי העיקרון המנחה לעניין פרשנות סעיף 7 לחוק הפיצויים הוא, כי יש לפרש את הסעיף באופן מצמצם ודווקני, כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד (דנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח (5) 639 (2004)).

3. סעיף 7(1) – מי שגרם לתאונה במתכוון– הכוונה בה מדבר סעיף 7(1), היא כוונה במובן הצר והדווקני של המושג. לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, ואפילו לא במודעות בהסתברות קרובה לוודאי לאפשרות שההתנהגות תגרום לתאונה, כדי לשלול את זכאותו של הנפגע לפיצוי (ראו אנגלרד, בספרו בעמ' 119). הכוונה לגרום לתאונה, שבה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה (ע"א 1342/99 בנא נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.8.00)). לפיכך, נפסק כי נהג שגרם לתאונה במצב של שכרות אינו מי שגרם לתאונה במתכוון (ת"א (ת"א) 646/81 נחמן נ' אליהו חברה לביטוח, צלטנר 493; ת"א (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חזק, פ"מ תשמ"ח(א) 208); עוד נפסק, כי נערה שקפצה ממכונית נוסעת בשל חשש, בלתי מוצדק, באשר לכוונות הנוהג, לא גרמה לתאונה במתכוון, וזאת אף אם היתה קיימת סבירות גבוהה לפגיעה (ת"א 679/83 ג'מאל נ' חדיג'ה, פ"מ תשמ"ז(א) 221). כן נקבע, כי אין לראות בכוונתו של אדם הגורם לתאונה מתוך רצון להציל נפש או רכוש משום כוונה לגרום לתאונה, כי אם משום כוונת הצלה (י' אנגלרד, בספרו, בעמ' 120). בכל המקרים האלה חסר הנפגע רצון חופשי לגרום לתאונה, ועל כן אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם כה חמור המקים עילה לשלול את זכאותו לפיצויים.(על כל זאת ראו ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה-חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.7.2003)).

4. סעיף 7(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור – תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים היא ברורה וחד-משמעית. מטרת הסעיף היא למנוע פיצוי מאדם אשר השתמש ברכב שבו נפגע ללא רשות בעליו. כדי להיכלל בגדר האנשים אשר הפיצוי נשלל מהם, אין דרישה שהנוסע שנפגע השתתף בפועל במעשה נטילת המכונית. די אם הוא ידע שנוהגים בה ללא רשות. מתכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים עולה, שיש לפרש את ההפניה כהוראת קליטה, קרי כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי שהייתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), המחוקק הקפיא אותו, בתוך הסעיף בדרך ההפניה. מכאן, שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות) הוא הנוסח הרלוונטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. התוצאה הינה, כי יש להוסיף ולקרוא בתוך הנורמה הזאת את הדין הנקלט, כאילו לא קרה לו מאומה, מבחינה חקיקתית, וזאת על אף שהחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), תשכ"ד-1964 בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל"ז-1977 ונטמע בתוכו (הוא הוחלף על-ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין, אשר נוסחו היה זהה לו) והוחלף בשנית, על ידי תיקון 28 לחוק העונשין, (תיקון זה ביטל את סעיף 401(א)), בדמות סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות לרכב (ראו על כך בע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, פ"ד נ"ג(5) 542).

5. סעיף 7(3)- מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 – 1. הנטייה של בית המשפט העליון היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים. כך למשל, כאשר לא חודש רישיונו של הנפגע בשל אי-תשלום קנסות, נפסק שאין לשלול במצב כזה את הזכאות לפיצויים לפי סעיף 7(3) לחוק, שכן אין חולק, כי בעת התאונה, המשיב היה זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ומבלי שיחויב על ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך (ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193). ברם, חלוף זמן רב של אי חידוש רישיון נהיגה, עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. בית המשפט העליון פסק, כי לא ניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". במקרה שכזה  לא ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה כעניין טכני ותוּ לא. יותר קרוב הדבר, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. הלכה למעשה לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל (רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.2.07).

6. על רקע העיקרון הפרשני של סעיף 7, נקבע, כי יש לצמצם את תחולת סעיף 7(3) לחוק רק למקרים בהם לנהג אין רישיון לנהוג באותו "סוג רכב" בו נהג בעת התרחשות התאונה. המונח "סוג רכב", משמעו הגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, לא תשלול את זכאות הנפגע לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר, גם אם עסקינן בנהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי הדורש, כי הנהג יחזיק בדרגת רישיון אחרת מזו המוחזקת על ידו. למשל, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה בדרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב'רכב נוסעים פרטי', נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רישיון נהיגה בדרגה 5. ודוק-אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים – לא יחול סעיף 7(3) לחוק (דנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח (5) 639 (2004); רע"א 1101/10 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 12.5.2010)). עוד נקבע בפסיקה, כי ההגבלה בפקודת התעבורה המתנה את תוקף הרישיון של נוהג חדש בליווי בעת הנהיגה, אינה נוגעת לממדיו הפיזיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. נוהג חדש המפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעניין זה פקודת התעבורה, אולם מבחינת חוק הפיצויים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון, היות שהוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב שנהג בו. אשר על-כן סעיף 7(3) לחוק אינו חל (ע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ח(6) 106). זאת ועוד, נפסק כי למרות שחריגה ממגבלת הנוסעים מהווה הפרה של תנאי מתנאי הרישיון, אין לומר כי יש בהפרת התנאי הזה, כשלעצמה, משום נהיגה ללא רישיון כמשמעותה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, השוללת את הזכות לפיצויים (רע"א 9121/00 לוי נ' מנורה-חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.7.2003)).

סעיף 7(4) –  מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;

נועד לשלול פיצוי באותם מקרים שבהם בנוסף לעצם השימוש ברכב ותוך שימוש בו כבמכשיר מסייע, נעברה עבירה בדרגת פשע. ודוק – העבירה צריכה להיות "חיצונית" לנהיגה עצמה שכן הסעיף אינו מכוון למקרים בהם לא נעברה עבירה לבד מזו הקשורה לעצם הנהיגה (למשל: נהיגה ברשלנות פושעת) (רע"א 7959/09 אטבישה נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 12.5.2010)).

1. סעיף 7(5)- מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב – נוהג חסר ביטוח שנפגע בעצמו הינו משולל זכאות שכן אין לו תביעה כלפי מבטח ואין לו תביעה כלפי הקרן (ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462). עוד נפסק, כי את הוראת סעיף 7(5) אין לקרוא לבדה. על מנת ללמוד על טיבה של תקנת הציבור, לעניין נהיגה ללא כיסוי ביטוחי, יש לקרוא את הוראת סעיף 7(5) בצוותא חדא עם הוראת סעיף 7א.

2. סעיף 7(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו – הוראת סעיף 7(6) נועדה להשוות את מעמדו של המתיר לאחר לנהוג ברכב חסר ביטוח למעמדו של הנוהג חסר הביטוח. מאחר שהמתיר אחראי לנהיגה, וברגיל אחראי גם לקיומו של הכיסוי הביטוחי, אין לפטרו, במקרה של היפגעות עצמית, מן התוצאה השלילית של הביטוח החסר. על-פי הכלל שנקבע ברע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 685,לא תישלל זכאותו של המתיר לפיצוי מקום בו לא ידע, ולא היה סביר שידע, על הכיסוי הביטוחי החסר (ראו גם ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה-חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.7.2003)). אין ספק כי מודעות בעל הרכב שנפגע להיעדרו של ביטוח, תקים את הוראת סעיף 7(6) לחוק על רגליה. ראובן המתיר לשמעון לנהוג ברכבו ביודעו כי נהיגה זו נעדרת ביטוח, ייכנס בגדרי סעיף 7(6) לחוק. כך, למשל, אם ראובן יודע כי שמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה. הוא הדין בהרשאה לנהיגה תוך "עצימת עיניים" או ב"פזיזות", כגון ששמעון הוא נער רך-בשנים וברור לכול כי אין בידו – ולא יכול שיהא בידו – רישיון נהיגה. אשם יימצא גם במחדל רשלני מצד בעליו של הרכב. גם אם לא ידע ראובן, בעליו של הרכב, כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון – למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף – אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוס סעיף 7(6) לחוק וראובן שנפגע לא יזכה בפיצויים על-פי החוק (רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 685).

7א. "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

1. בצידו של סעיף 7 לחוק – סעיף שלילת הזכות – שוכן לו סעיף 7א, ובו שלילת-השלילה במקרה אחד מסויים. סעיף 7א כולל שלושה תנאים: נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; אי ידיעה של הנהג לגבי היעדרו של כיסוי ביטוח (יסוד סובייקטיבי); וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (לא פורסם, 4.7.05)).

2. באשר לסוגיית היתר הבעלים נקבע, כי אף היתר של אשת הבעלים כמוהו כהיתר הבעלים עצמו. בית המשפט העליון קבע, כי ניתן ללא קושי לראות באשת הבעלים של הרכב כמעין שלוחה של בעלה בעת שנמסרו על-ידיה המפתחות (ע"א 8380/03 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (לא פורסם, 8.12.05).

3.  באשר לדרישה שעניינה סבירות אי הידיעה, סעיף 7א פורש כחל על מצבים בהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע, אשר נהג ברכב בהיתר, לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי (רע"א 6825/04 שלום נ' שריקי (תק-על 2001(4) 507). כך, למשל, הוכרה סבירות אי הידיעה במקרה של ידידות אמיצה ויחסי עובד ומעביד (רע"א 5679/97 קרנית נ' סבן (לא פורסם). הנחה סבירה היא, כי קרבה משפחתית והיכרות רבת שנים ייתרו בעיני הנפגע את הצורך לחקור ולבדוק בזמן אמת את שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי. אך סביר הוא בנסיבות כי משביקש הנפגע לשאול את הרכב ממשפחת קרובו, נמנע מבירור מפורש של הכיסוי הביטוחי לרכב בו נסע (ע"א 8380/03 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (לא פורסם, 8.12.05). ברם, חזקות אלו אינן חלוטות. כך למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו – מבוטח כדין. דוגמא לכך המופיעה בפסיקה הינה במקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח – למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין – והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו – חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה. (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (לא פורסם, 4.7.05)).