האם יש מקום לטעון טענת התיישנות בחוב ארנונה? – רע"א 187/05 (עליון)
פלוני היה בעלים של דירה ששטחה המקורי היה 79 מ"ר. בשנת 1992 קיבל פלוני היתר בניה והרחיב את דירתו. עם זאת לאורך השנים המשיך לשלם ארנונה על פי גודל הדירה לפני ביצוע ההרחבה שכן העירייה המשיכה לשלוח דרישות תשלום לא מעודכנות. פלוני לא פנה לעירייה בעניין כאשר בחלוף שנים, בשנת 2002, פנתה העירייה לפלוני בדרישת תשלום מעודכנת וכן בדרישה לתשלום רטרואקטיבית.
פלוני הגיש תביעה לבית המשפט בבקשה לעצור את הליכי הגבייה של העירייה בטענות שונות. בין היתר, טען פלוני, כי חוב הארנונה התיישן בחלקו שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מהיווצרות החוב. תביעתו של פלוני נדחתה בערכאות שבבית משפט השלום והמחוזי ובית המשפט העליון שאליו הוגשה בקשת רשות ערעור החליט לדון בערעור.
השאלה שהתעוררה הייתה האם ניתן לטעון טענת התיישנות כלפי חוב ארנונה כאשר הלכה למעשה פלוני הינו התובע. בית המשפט עומד על כך, שהבעייתיות נובעת מהעובדה שטענת ההתיישנות הינה טענת הגנה שחייב זכאי לטעון כלפי כתב תביעה שהוגש כנגדו. מאידך במקרה דנן פלוני הינו התובע בבקשה להורות על הפסקת הליכי גבייה כך שלכאורה כתובע לא עומדת לו הזכות לטעון טענת הגנה כטענת ההתיישנות.
בית המשפט מבהיר, כי לרשות מקומית זכות לפעול לגביית ארנונה בשני הליכים נפרדים. הליך אחד הינו הגשת תביעה לבית המשפט כנגד החייב שאז בוודאי שיש באפשרותו לטעון במסגרת כתב הגנתו טענת הגנה של התיישנות. הליך שני הינו הליך גבייה מנהלי ללא צורך בהגשת תביעה. במקרה שכזה הדרך היחידה שעומדת לחייב היא הגשת תביעה לבית המשפט בבקשה להורות על הפסקת ההליכים.
בית המשפט קובע, כי טענת ההתיישנות במהותה הינה טענת הגנה ואולם אין להתייחס לסוג ההליך בו היא נטענת. אין מניעה, כי תובע בהליכי גבייה יטען טענת התיישנות כלפי הליכים שנפתחו נגדו. בית המשפט מבהיר, כי לא יתכן שהזכות לטעון את טענת ההתיישנות תהיה תלויה לכאורה בהליך שבו תחליט הרשות המקומית לפעול בין אם בהליך אזרחי ובין אם בהליך גבייה מנהלי.
בסופו של יום קובע בית המשפט, כי חוב הארנונה שחלפו למעלה מ-7 שנים לגביו התיישן.
