גילו שירשו חלקת מקרקעין אבל החקלאי סירב להתפנות – ת"א 24500-09-11 (שלום נצרת)
סבן של התובעות רכש מקרקעין חקלאיים עבור אביהן. לאחר שהאב נפטר הן גילו את דבר הרכישה ובמשך שנים ניסו לאתר את המקרקעין ללא הצלחה עד ששכרו שירותי עו"ד ומודד, אז גילו שבמקרקעין נעשה שימוש על ידי חקלאי אשר סירב להתפנות. לטענת החקלאי הוא החזיק במקרקעין במשך עשרות שנים ואף שילם את כל המיסים הנדרשים לרשויות. לטענתו הוא "הבעלים ביושר" של המקרקעין מכוח החזקתו בהם במשך עשרות שנים עוד בטרם נחקק חוק המקרקעין בשנת 1969.
בית המשפט קובע, כי בהתאם לסעיף 116 לחוק המקרקעין, זכות במקרקעין שהייתה מוקנית בטרם חקיקת חוק המקרקעין ימשיך לחול עליה הדין הקודם. עם זאת, בית המשפט מוסיף, כי החקלאי לא הצליח להצביע על זכותו במקרקעין מכוח דיני היושר .
בהתאם לדיני היושר, כאשר מתבצעת עסקת מקרקעין "כמעט מושלמת" שחסר בה רישום הבעלות במרשם, כדי לגבש זכות שביושר נדרשים מאפיינים מובהקים המצביעים על זכות להשלמת הקניין.
בפועל במקרה דנן, החקלאי לא הציג קיומם של מאפיינים לקיומה של עסקת מקרקעין ולהיותו הבעלים שביושר. לא הוכח ואף לא נטען, כי היה הסכם או עסקה למכירת המקרקעין לחקלאי או לאביו שעיבד אותה לפניו. לא נטען ולא הוכח, כי החקלאי או אביו לפניו אף שילמו על רכישת המקרקעין להבדיל מתשלום מיסים לרשויות.
בית המשפט קובע, כי מכתב התביעה עולה, כי החקלאי מבסס את עילתו על זכות שביושר מכוח עיבוד המקרקעין לאורך שנים רבות אולם אף אם יוכח הדבר כנכון, אין הדבר מקנה למחזיק זכות של בעלות.
בית המשפט מוסיף, כי אף אם נראה בשתיקת בעלי המקרקעין כמתן זכות לחקלאי לעבד את האדמה וזאת ללא תמורה, הרי שמדובר במתן זכות הדירה ומשכך, לבעלים תמיד עומדת הזכות להפסיק את מתן הזכות ולדרוש את פינוי החקלאי מהנכס. משכך, בית המשפט מקבל את התביעה ומורה על פינוי החקלאי משטח המקרקעין.
