כבאי ירד מרכב כיבוי וביצע תנועה לא טובה ברגלו. כתוצאה מכך, נפגעה רגלו בצורה ניכרת. הביטוח הלאומי דחה את תביעתו של הכבאי להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה"- העניין הגיע עד לבית הדין הארצי לעבודה – עב"ל 11011-06-12.
כבאי נדרש במסגרת עבודתו לבדוק את רכבי הכיבוי שבתחנה. באחד הימים כאשר סיים את בדיקת אחד הרכבים בעת שירד במדרגות של הרכב, ביצע תנועה לא נכונה וכתוצאה מכך נחבלה רגלו. הוא פנה לקבלת טיפול רפואי ולאחר מכן הגיש תביעה אל המוסד לביטוח לאומי להכיר בתאונה "כתאונת עבודה".
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה כי הליקוי ברגל נובע מפעילות שגרתית תוך כדי הליכה בעבודה ולא היה כל אירוע תאונתי. בית הדין האזורי לעבודה ששמע את העדים קבע כי אכן אין מדובר בתאונת עבודה. בית הדין קבע, כי הגרסה שהעלה הכבאי בתצהירו לפיה ביצע תנועה חריגה בעת הירידה מהרכב אינה מתיישבת עם גרסאות אחרות ושונות שמסר בעת הגשת התביעה לביטוח לאומי ובתיעוד הרפואי שבסמוך לאחר התאונה.
על החלטה זו הגיש הכבאי ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי בחן את כלל הגרסאות שעלו בתיעוד הרפואי, בכתב התביעה בתצהיר ועוד ובסוף קבע כי יש לקבל את התביעה. בית הדין מצא שאין הבדל משמעותי בין הגרסאות השונות. עוד קבע, כי ירידה מכבאית גובהה שההפרש בין מדרגה למדרגה הינו כחצי מטר אינה ירידה רגילה ומדובר בפעילות חריגה. משכך, הוכר המקרה כאירוע חריג בעבודה.
ומהו הלקח?
למרות שההליך הסתיים לטובת התובע הרי שלשם כך נדרשו מספר שנים. דחיית התביעה בתחילת הדרך נבעה בשל חוסר דיוק וגרסאות לא ברורות שנמסרו על ידי התובע. לדעתנו, לו היה התובע מיוצג על ידי עורך דין כבר מתחילת הדרך הרי שהוא כבר היה מדריך אותו באשר לדרך בה יש לפעול, החשיבות במסירת גרסה מדוייקת ובכך היה נחסך כל ההליך לאורך שנים כה רבות.
